הרבה מאוד נשים חוות לפחות אחת מלידותיהן כטראומטית.
הסיבות לכך יכולות להיות רבות: כאב הצירים, כאב הלידה, כאב כתוצאה מהבדיקות, מלווים שלא התאימו ליולדת ולא ידעו לתפקד ולהקל עליה, בדיקה שבוצעה בגופה ללא רשות, צוות שנחווה כפוגעני, ועוד .
אותה אשה תסתובב עם תחושה קשה במשך תקופה ארוכה, ולצערי, לרוב תשתיק אותה ולא תדבר עליה. מסתבר שדווקא אנחנו – נשים, אחיות, חברות – משתיקות (ברוב הפעמים מבלי שנשים לכך לב) את חברותינו, כשאנו אומרות משפטים כגון: "לכולן זה קורה", "כך הדברים מתנהלים בחדר לידה", "גם לי זה קרה", "לי קרה דבר גרוע יותר ואני לא מתבכיינת" ועוד משפטים. ומפה לשם – השתיקה מתחילה לעשות את עבודתה.
אין סוף מחקרים מראים כי כשאנשים מדברים על הדברים, מביאים אותם לסדר היום, מציפים אותם – נחווית תחושת הקלה, או לפחות – הם מרגישים ששומעים אותם, מתייחסים אליהם, לא ממשיכים בשיגרה בלעדיהם. ולהפך – ככל שאנשים שותקים – הדברים מתיישבים בנפשם, מכאיבים לנשמתם, עוצרים אותם מלבצע דברים, ולא נותנים לרגש (ובעקבותיו הרבה מאד פעמים – לגוף) להירפא ולמצוא מזור.
כך נולדת הפוסט טראומה.
הויקיפדיה מגדירה פוסט טראומה או הפרעת דְּחָק פוסט-טראומטית כ-
הפרעה המתפתחת בעקבות חוויית ארוע המסכן את שלמותו הפיזית ו/או הנפשית של אדם (טראומה), כמו מעורבות בתאונת דרכים, לידה או הריון קשים, פיגוע טרור, קרב, שוד, ועוד. אין הכרח שהאירוע יהיה קיצוני על-פי אמות מידה אובייקטיביות ומספיק שהוא מעורר אימה (באדם שחווה אותו). פוסט טראומה לרוב מלווה בתחושות פחד, חרדה וחוסר אונים, בזכרונות פולשניים של האירוע, בנסיונות להימנע מכל מה שיכול להזכיר את האירוע ובדריכות וקושי להרפות ולהיות רגועים. התוצאה של כל אלו יכולה להיות פגיעה חמורה בניהול החיים לאחר האירוע הטראומטי. הפרעת דחק פוסט-טראומטית תאובחן רק כאשר הסימפטומים נמשכים יותר מחודש. כאשר ישנה תגובה נפשית חריפה אשר נמשכת פחות מחודש, תופעה זו תיקרא תגובת דחק חריפה.
לפי הגדרה זו, השמה של לידה או הריון קשים בצמוד לתאונת דרכים, פיגוע טרור, קרבות וכו', ניתן ללמוד עד כמה השפעת לידה קשה חמורה בהשלכותיה על חיינו.
וכשאותה אשה שותקת – הדברים מבעבעים בנשמתה. ניתן לדמות את הרגשות המלווים את הטראומה לגזים בבקבוק מוגז, שאירוע הטראומה ניער היטב. ניעור המשקה גורם ללחץ רב של הגזים. כשהבקבוק סגור – הכל תוסס, מבעבע, לא שקט… באותו אופן האישה תחוש את הרגשות הקשורים לטראומה בעוצמה רבה כל עוד הפקק סגור, כלומר – הנושא לא מדובר ובעיקר לא מטופל.
מרגע פתיחת הפקק ייווצר פרץ רגשות בטווח הקצר, אך בטווח הארוך תהיה תחושת הירגעות כללית.
עיבוד לידה נוצר במיוחד כדי לטפל בחוויה קשה זו.
קיימות גישות טיפוליות רבות (בי.או.טי, טיפול פסיכולוגי, ועוד), אך בחרתי להרחיב במיוחד על אחת מהן – טיפול קוגנטיבי התנהגותי.
Cognitive Bebehavioral Therapy
אחד הטיפולים שנמצאו כיעילים ביותר לטיפול בפוסט טראומה הוא טיפול בעזרת עיבוד קוגנטיבי, המתמקד בשתי מטרות עיקריות:
- לסייע למטופלת להגיע לראיית עולם מאוזנת יותר על עצמה, על אחרים ועל העולם בכלל.
- לאפשר למטופלת לחוות את הרגשות הטבעיים שנקשרו בזכרון הטראומה שהיא מתקשה לעכל.
ההנחה המרכזית בטיפול בעזרת עיבוד קוגנטיבי היא שראיית עולם לא מאוזנת (או נקודות התקיעות) שהתפתחה או התחזקה בעקבות הטראומה – משמרת את הסימפטומים ומובילה את המטופלת לבחור בהימנעות, דבר שמחזק את התגובה הפוסט טראומטית ואינו מאפשר שינוי בראיית העולם. בעצם, אותה אישה מאמינה שהעולם, המצטמצם לתקופת ההריון, הלידה וחדר הלידה בפרט – מסוכן ושהיא איננה מסוגלת להתמודד עימו דבר שמוביל להימנעות, שבפני עצמה מחזקת את האמונה בסכנה ובחוסר היכולת להתמודד. ההנחה היא שעיבוד הרגשות, התרת נקודות ההיתקעות, ושינוי ראיית העולם לראייה מאוזנת יותר יניעו את תהליך ההחלמה.
כדי להבין טוב יותר מדוע מתקבעת פוסט טראומה, ומה הקושי בהחלמה ממנה, חשוב להבין שהאירוע הטראומטי מתנגש בדרך כלל עם הרעיונות והאמונות שלנו (סכמות) על עצמנו, על אחרים, ועל העולם. דוגמא לסכמה כזו היא האמונה שהעולם הוא מקום בטוח יחסית. סכמה שכיחה נוספת היא "לי זה לא יקרה", או "דברים רעים לא קורים לאנשים טובים". אלו סכמות שיש לרובנו והן מאפשרות לנו לתפקד. אבל לאחר האירוע הטראומטי המציאות כבר לא מתאימה לסכמות הישנות.
הפער בין המציאות של הטראומה לבין הסכמות שלנו יכול להוביל לאחד משני תהליכים: - התאמה
בעקבות אירוע טראומטי אנשים משנים את הסכמות שלהם על העולם. תהליך שינוי הסכמה נקרא התאמה. הסכמה ש"דברים רעים עשויים לקרות גם לאנשים טובים" היא דוגמא להתאמה. לעיתים קרובות אנשים שחוו טראומה מגזימים בהתאמה, ומשנים את האמונות שלהם בצורה מופרזת, שלא משקפת את המציאות. תהליכים אלו מכונים התאמת-יתר. האמונה "כל הזמן קורים לי דברים רעים" או ש"כל מקום בעולם מסוכן, וצריך כל הזמן להיזהר" הן דוגמאות להתאמת יתר. במקרה כזה, הסכמה החדשה יוצרת דריכות רבה ומפריעה מאוד לתפקוד התקין. - הטמעה
בתהליך זה, אנשים משנים את הזיכרונות שלהם על מה שקרה, או את הפרשנות שלהם לאירוע, כך שיתאימו לאמונות הישנות שיש להם על העולם. למשל, כדי שאישה שחוותה טראומה בלידה תוכל להמשיך להאמין שהעולם הוא מקום בטוח, היא עלולה להאשים את עצמה שלא נזהרה/למדה/התגברה על כאבים מספיק, ולכן לא הצליחה למנוע את האירוע. יכול להיווצר גם קושי לקבל את העובדה שהאירוע אכן התרחש, והאדם עשוי לשכוח את החלקים הקשים של האירוע. אך הזכרון המודחק ימשיך להתקיים, ואותה אישה עלולה לחוות קושי בכניסתה להריון הבא, בלי שתבין שהיא עצמה חוסמת את ההריון.
