אלוקי נשמה

נעים להכיר. טל שמידט.

בת שלושים ושלוש, אם לחמישה. נשואה לישראל מאיר, מתגוררת בשבי
שומרון ומשתייכת למגזר החרד"לי. בעלי מנהל את ישיבת שבי שומרון שבראשות אביו, הרב יהושע
שמידט. במקצועי אני מאמנת בגישה טיפולית. משלבת בין אימון שבונה את מי שאנחנו רוצות להיות
לבין טיפול שמרפא את הבורות שהשארנו מאחורינו. השתלמתי ביותר מ- 700 שעות לימוד
במקצועות הטיפול שהפכו אותי למכשירת מאמנות בגישה יהודית טיפולית. בהכשרה שלי אני
מלמדת רק מה שמחובר לשורש. בתוך ההכשרה משולבים מאות מקורות יהודיים, ואני מלווה נשים
מכל המגזרים.
היינו זוג צעיר בן שמונה עשרה. תמימים לגמרי. חודשיים אחרי החתונה הגברת מתחילה להקיא
באוטוסטרדות. לא הבנתי מה קורה לי. הגעתי לרופאה מיובשת לגמרי. באינפוזיה הראשונה שלי

כבר פרכסתי והועברתי לטיפול נמרץ. הרופאים לא ממש התרגשו. הם ייצבו את המצב שלי, קיבלתי
הנחיה לתרופות סבתא של 'תאכלי תמר/מלפפון ותשתי לאט לאט,' ונשלחתי למנוחה הביתה.
אני ממשיכה לרוקן את עצמי, כמעט בלי הפסקה, ומרגישה נורא ואיום. כשאני מגיעה למצב קיצוני,
אני באה שוב לקבל אינפוזיה. הרופאים מסתכלים על הילדה הקטנה והמבוהלת שהייתי ומצקצקים
בלשונם. רופא אחד מגדיל לעשות ושואל: 'באמת רצית את ההיריון הזה? נראה שאת לא רוצה את
הילד והעניין פסיכולוגי.' זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. רציתי תמיכה, התייחסות
מקצועית, שמישהו יסביר לי מה קורה לי, שמישהו יבין את התוהו ובוהו שאני מרגישה, אבל אף אחד
לא הבין. אני רוצה לפנות לכל אישה ולומר לה: את צודקת במה שאת מרגישה. תקשיבי ללב
שלך. אני כל הזמן הרגשתי שהבחילות שלי, כולל כל מה שמגיע אחריהן, לא הגיוניות ולא
שגרתיות. אם הייתי בתחילת הדרך מקשיבה ללב שלי יותר, כמה עוגמת נפש פנימית הייתה
נחסכת ממני…
אני סוחבת את החודשים, מרוקנת את נשמתי. בימים טובים – 15 פעמים ביום, בימים גרועים30
פעם ביום, וכך מגיעה לקו הסיום – הלידה. בחסדי שמיים נולד בן. עוד לפני שאני מעכלת שאני אמא,
אני מודיעה באוזני בעלי: 'אין מצב לעוד ילדים! אם אתה לא מקבל את זה, מצידי אפשר להיפרד.' אני
מסבירה גם לרב שעברתי גיהינום, ואין לי טיפת כוח ויכולת להכניס את עצמי לשם שוב. אין על כך
דיבורים. אני עם הבור השחור הזה סיימתי.
כשהתינוק המתוק שלי היה בן שנה ושמונה חודשים, הוא פרכס. רצנו איתו לבית חולים והתגלתה לו
תסמונת נדירה במוח. באותם הרגעים הקשים אני מבינה שילד זה המתנה הכי יקרה שאפשר לקבל
מהשמיים, ואני לא מוכנה לאבד אותו בשום אופן. אני בוכה שם בלילה בכרית האשפוז, מוכנה
להיכנס לתופת שוב, העיקר שהתינוק שלי יבריא. 'אבא, אני מבטיחה לך שאביא עוד. לא יודעת איך,
לא יודעת מתי, אבל אני אעשה את זה'!
אחרי חצי שנה אני מגלה שאני מצפה שוב. הבחילות וכל הנלווה אליהן דופקות בדלת מהשבוע
הרביעי ללא הפסקה. אני יוצאת לשמירת הריון אך כנראה מריבוי ההקאות התייבשתי והדופק נדם.
הסיפור רק הולך ומסתבך. בבוקר שאחרי הגרידה אני עם כאבי תופת נוראים, אבל הרופאים
מסרבים לקבל אותי שוב לאחר שנצפו שאריות הריון… 'זה תהליך טבעי שיעבור לבד, תלכי לרופא
עוד שבועיים' הם פוסקים. כשהגעתי לביקורת הרופא צרח עליי שאני בסכנת חיים ושאעוף לחדר
ניתוח. נכנסת לניתוח שני, מבקשת לאחריו לוודא שאני אחרי… אבל זה לא עוזר, ואני מועמדת
לניתוח שלישי. אני פוגשת רופאה שבמילים קרות ויבשות מודיעה לי שרוב הסיכויים שאחרי הניתוח
לא אוכל ללדת שוב… אני בוכה בדמעות שליש. 'מה את בוכה'? הרופאה רותחת, 'את רק בת
,21למה את צריכה ללדת? תפסיקי להיות אגואיסטית, יש עוד ילדים שצריכים אהבה, תאמצי'! אני
מרגישה שהדם עולה לי לראש. 'את תאמצי ילדים'! אני צועקת עליה, ועם כאבי התופת אני זוחלת
הביתה. לא מסכימה שינתחו אותי בשום אופן. כמעט מתעלפת מרוב כאב. חוזרת הביתה בלי לעבור
את הניתוח השלישי, בעלי מביא לי את הספה לדלת ואני נרדמת עם משככי כאבים. בדיעבד,
הרופאה הקשוחה הזאת הייתה שליחה נאמנה להציל אותי מניתוח שלישי שייתכן מאוד שהייתי
מאבדת בו את היכולת ללדת. ברגעים קשים, יוצאת האמת הטהורה שלנו, בואו נכבד אותה, את
הנשמה שלנו שיודעת בפנים למה היא זקוקה.
אני רדומה על הספה וחולמת חלום. בחלומי, הרב מרדכי אליהו זצ"ל מתגלה אליי. פניו חמורות והוא
צועק אליי: 'תקומי, תקומי! את בסכנת חיים! תקומי ותלכי לרב מנחם בורשטיין ממכון פועה.'! כך,
בבעתה אני מתעוררת בשעה שש וחצי בבוקר, מבינה שאני חייבת לפעול מהר ויש לי הנחיות
ברורות מהצדיק. אנחנו מעירים את הרב מנחם בורשטיין, ומגיעים לרופא פרטי עליו הוא ממליץ.
בטיפול מיוחד של עשרים וארבע שעות מנסים להציל לי את האפשרות להביא חיים לעולם. אני
יודעת ש-% 90 שהניתוח נידון לכישלון, אבל נאחזת ב-% 10 שכן, ומייחלת לישועה. מרדימים אותי,
וכשאני מתעוררת אני צורחת צרחות אימה: 'מה איתי? הצליח? לא הצליח? יש לי תקנה'? זכות
הצדיק עמדה לי. הניתוח השלישי הפרטי הצליח והמסע ממשיך אבל מסתבר שהדרך עוד מפותלת
מאוד.
חצי שנה עוברת ועוד הפלה מצטרפת. עוד תקופה עוברת ואז מגיע הריון נוסף של הנסיכה שלנו. אני
מרוקנת את נשמתי ללא שליטה ונכנסת לשמירת הריון. המצב הנפשי שלי כבר לא קל. אני בטוחה

שיש לי בעיה קשה. רק אצלי הדברים קורים ברמות הזויות כאלו, העולם סביבי לא ככה. זאת אומרת
שאני היא ה'לא בסדר,' מה עושים איתי? ומה ניתן לעשות בכלל?
הרופאים לא מוצאים שם למחלה שלי, הם אומרים לי כל הזמן 'הכל בראש, כדאי לך לטפל בזה,
חבל.' כך אני מתחילה סבב של טיפוליים רגשיים. הייתי בטוחה שכשהנפש שלי תתייצב – הבחילות
ייפסקו, או לפחות יופחתו. אז חשבתי, אבל באמת אף טיפול לא הקל על התופעה, גם לא שינויי
תזונה שניסיתי. ניסיתי עשרות שיטות טיפול – אף אחת מהן לא עזרה לי להפסיק להקיא, שום דבר.
אני לא מצטערת לרגע שפניתי לטיפולים רגשיים, אמנם את הבחילות הם לא עצרו – אבל למדתי
לאהוב את עצמי, לכבד, להעריך ולהעריץ את עצמי שאני נכנסת לבור השחור של מחלת ההריון
כדי להביא ילדים לעולם.
בעקבות הטיפולים האלו וחוויות נוספות בחיי, החלטתי ללכת ללמוד טיפול ואימון, כך שאדע לרפא
את עצמי בעומק ולא אהיה תלויה במטפלים חיצוניים. כשקשה לנו – וזה לא רגע אחד, אלא אנחנו
מרגישים שאנחנו זקוקים לעזרה רגשית – זו לא בושה. זה גבורה וכוח ללכת לבקש עזרה מקצועית.
אני גאה בעצמי שעשיתי את זה
כשראיתי שהטיפולים לא עוזרים הגעתי למשבר מטורף. הייתי על סף אובדן הרצון לחיות. הגעתי
ממש לשאול תחתיות. המחלה הזו לוקחת את כל הרצון לחיים. בין אם את אוכלת, ובין אם לא – את
תרוקני ממך הכל. אם תאכלי – יהיה לך מה להוציא, ואם לא – מיצי קיבה ומרה יצאו במקומם. ובסוף
גם יכניסו לך זונדה. זה סוג של מנהרת חושך. את מחוברת לאינפוזיה 24שעות, מקבלת סוכרים
ומלחים, מנסה לאכול כי את צריכה להתקיים – ובסוף את מרוקנת הכל שוב.
בהריון האחרון היה לי 'פיקליין'- וריד פתוח עד הלב. הוא החזיק מעמד רק שלושה ימים במקום עד
הלידה, והוא הזדהם בערב יום כיפור… להיות עם וריד פתוח לנוזלים זה אומר שבמקסימום – כל
שלושה ימים מחליפים וריד. אבל לפעמים הווריד גמור אפילו תוך כמה שעות וחייבים לדקור שוב.
בראש השנה האחרון דקרו אותי עשרים וחמש דקירות ביד ולא מצאו וריד, יש לי עדיין צלקות,
כשהרופאים ראו שהבחילות לא עוזבות אותי, הם נתנו לי תרופות של טיפולים כימותרפיים. זה עזר
מעט והותיר לי עוד תופעות לוואי. משלושים-ארבעים פעמים ביום ירדתי לחמש עשרה. עדיין אי
אפשר לחיות ככה. אז מה עושים? מתים כל יום על קידוש השם מחדש. סופרים את הזמן ומיילדים
בשבוע שלושים ושבע
באחד ההריונות, אבא שלי מצא פסקה מדהימה אצל הבן איש חי. כשקראתי אותה, כל הסבל קיבל
משמעות חדשה. זה הולך כך:
"טבע האישה בהריונה למאוס כל מאכל מסיבת החמימות שבקרבה הנוצרת מכוח בישול הדברים
הנחוצים להשלמת העובר וכן האישה בהריונה תקיא וההקאה טובה מאוד לעובר וככל שתקיא יותר
יועיל מאוד לוולד שיצא נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזה אינו בשווה אצל הנשים." (הבן איש חי,
חוקי הנשים פרק נז)
הרגשתי שמדברים אליי מהשמיים. אני מביאה ילד קדוש לעולם, ובכוח הזה אני ממשיכה הלאה. אני
יודעת בוודאות שאם לא הייתה לי אמונה חזקה, לא הייתי מסוגלת להמשיך. רק אמונה יכולה
להחזיק אישה במצב הזה."

ז' בכסלו התשפ“ד

איבדתי צלם אנוש. וגם את האמונה שעוד אשוב להיות מי שהייתי.

להתראות, עולם
(אלוקי, נשמה)

באמצע ההריון החמישי הבנתי שיש לתופעה שאני עוברת שם. פעם אחת, בלימודים, חברה סיפרה
לי שיש לה מחלת הריון. לא הבנתי. 'אני מקיאה בהריונות, אבל אין לי מחלה', תמהתי. 'אם זה מה

שקורה לך ואת לא מסוגלת לאכול, יש לך מחלת הריון,' פסקה בנחרצות. ככה, בפשיטות, גיליתי שיש
לי מחלת הריון שהתגלתה באותם הימים. המחלה תמיד הייתה קיימת, אבל הרופאים לא התייחסו
אליה בכובד ראש עד שקייט מידלטון, נסיכת ויילס, חלתה בכך ואושפזה. בנסיכה המלכותית לא יכלו
לזלזל, וכך התגלתה לה מחלת ההריון 'היפראמזיס גרבידרום.' פתאום הבינו שאלו לא סתם בחילות
שניתן להתגבר עליהן בעזרת כדור או שתייה, אלא מחלה רצינית שמתבטאת בבחילות קשות, אובדן
משקל והפרה במאזן המלחים שבגוף; מחלה שעלולה להוות פיקוח נפש לאישה ולעובר. במקרים
חמורים היא מחייבת אשפוז למניעת התייבשות והפרת מאזן המלחים או פגיעה בכליות ואפילו בלב.
היחס הרפואי לנשים כאלו השתנה לחלוטין. מאז אני מגיעה לרופא ומצהירה שיש לי מחלת הריון,
נוקבת בשמה, ומקבלת יחס אחר לחלוטין – רפואית, ונפשית – אני יודעת שאני בסדר.
דעי לך קוראת יקרה – גם את בסדר! לא משנה מה מציק לך בלב, את בסדר, את נורמלית ואת
לא אשמה. אם זה מציק לך מאוד, תדאגי לעצמך ולרגשות שלך.
א' בשבט ה'תשפ"ד

אילו לפחות הייתי ב"בור" בקריה, עוזרת לנהל את
המלחמה של עם ישראל… אבל להיות סתם ככה בבור של

גועל ובחילה?

סתם בזבוז! של הבור ושל הכוחות שלי.

כ"ג באדר א' ה'תשפ"ד

שבוע .34עדיין. הודיה מתקשרת לסבא הרב יהושע:
"סבא, היום, פעם ראשונה מאז אלול, אימא בישלה ארוחת
צוהריים אמיתית. אני יכולה לברך 'שהחיינו' על האוכל"…?

(אלוקי, נשמה)

הרבה פעמים הרגשתי שהרבה יותר קל למות פעם אחת על קידוש השם, מאשר לחיות עם התופת
הזו. להקיא זה דבר נורא. כל אחת יודעת את זה. חמש עשרה פעמים ביום, זה ממש לא נתפס.
וכשמגיעים לעשרים ושלושים – אין מילים. זה פשוט לקרוע את הוושט. הברכה האחרונה היחידה
שאת יכולה לברך היא "אשר יצר." על ההקאה הייתי רוצה לברך "מחיה המתים." לפעמים אין לי מה
לרוקן, ואז אני מוציאה רק את הנשמה. מחכה לאחרי הלידה, ואז אני חוזרת להיות בן אדם. יכולה
לאכול, לברך, לחבק את הילדים שלי.
הילדים שלי גיבורים ממש. כבר בשבוע החמישי הם יודעים מההריון. אי אפשר להסתיר את זה. הם
שומעים את הקולות שהופכים חלק מהתזמורת כאן בבית, ויודעים להגביר את הווליום של המוזיקה
למקסימום בשביל לא לשמוע. הם יודעים שאמא לא מסוגלת לחבק אותם. אי אפשר לגעת ולהתקרב
אליה. אמא לא יכולה להיכנס למטבח, ולא יכולה לראות אור. חלונות הבית סגורים. תריסים מוגפים.
זה החיים וזו אמא שלהם. ככה הילדים שלי גדלים, בהבנה שלפעמים אמא לא מסוגלת אפילו לדבר.
אבל הילדים שלי מאושרים! הם כל כך חיכו לעוד תינוק. אני אספר לכן דו שיח מרתק עם הבת שלי.
זה היה בהריון האחרון, באחד הלילות בשבוע הרביעי, אז באות הבחילות בעוצמה מטורפת. הוצאתי
את נשמתי, ומהרעש בתי התעוררה. אני יוצאת מהשירותים, אוחזת בקיר בשביל לא ליפול, ומוצאת
אותה יושבת על הספה בחיבוק ידיים. 'אמא אני צריכה להגיד לך משהו,' היא אומרת לי. 'אבל אל
תיפגעי,' היא מבקשת. 'אני חושבת שאת צריכה ללכת לרופאה. את לא מפסיקה להקיא, וזה סימן
שאת בהריון. תלכי לרופאה ותגידי לה, שאמרתי שאת בהריון. ואל תדאגי, אני אבוא איתך. את חיכית
חמש שנים לילד הזה. ואם הרופאה תגיד לך שאת לא בהריון ואת בטח תבכי, אז אני אהיה שם
לחבק אותך."'…

אם בכל בית ההורים מספרים לילדים בשלב זה או אחר על השמחה, אצלינו זה קורה מהר מאוד,
עוד לפני שיש דופק לעובר אנחנו מספרים להם. מסבירים להם שאי אפשר לראות את התינוק כי הוא
קטן, אבל הוא קיים. בשבוע השישי יש כבר אשפוז ראשון, בקיצור, שמח. ויש כאן נקודת עומק-
ליוויתי הרבה נשים שמסתירות את הקשיים מהילדים, מהמשפחה. קשה לך גם ככה, אז למה
להסתיר? להפך, כך תקבלי עזרה כשאת צריכה. אל תסתירי את הכאב שלך, חוץ מאגו לא
מרוויחים כלום. הילדים שלי הרוויחו בריאות הנפש כשהם יודעים למה אמא חולה, אז בשביל מה?
את המשפט 'אמא, זה שווה את זה,' הילדים שלי שרו לי כל ההריון"…
לפעמים בתוך הקושי והמצוקה אני נזכרת באור החיים הקדוש שחיזק אותי בהבנת הערך של ילד
יהודי. כידוע, לצדיק הזה לא היו ילדים. אם היו שואלים אותו אם היה מוכן להקיא תשעה חודשים
ברצף בשביל להביא ילד, לא היה מסכים? ברור שכן. יש לי תלמידה שמחכה חמש עשרה שנה לילד.
אם היו אומרים לה שכך ההריון שלה היה נראה, היא לא הייתה מסכימה? בוודאי שכן.
הנה דיבור מכונן מהאור החיים הקדוש: כשמשה רבינו יוצא לגאול את עם ישראל, בפרשת שמות,
נאמר לו מפי ה' "לכה ואשלחה." שואל האור החיים: אם אתה הולך למה אני שולח, ואם אני שולח
למה אתה הולך? ומבאר: יש לצאת לשליחות, ויש התמדת השליחות. קיבלתי שליחות להיות בהריון,
ואני מתמידה בתוך השליחות הזו כל יום מחדש. כל יום אני אוכל ואתרוקן, וארגיש שעוד רגע אני
אמות על קידוש השם. בסוף ההריון אפילו כתבתי לעצמי תעודת 'מתמידת השליחות' בחתימת האור
החיים הקדוש…
ההסבר הזה נתן לי הרבה כוח. ויותר מזה: למדתי שהכל נמצא בתורה הקדושה שלנו. זה כל כך נותן
כוח לראות שגם הרגשות שלנו כתובים בתורה, ולכן חשוב לי בתוכנית הכשרת מאמנות שאישה
תלמד מקורות על הנפש, כי פתאום היא מבינה שהיא נורמלית שקשה לה להתמיד, וכך גם ביחס
לעוד הרבה דברים שקשים לנו – הנה אפילו משה רבנו היה צריך את החיזוק מהשם יתברך
להתמיד…
ולך, הקוראת, גם את מתמידה בשליחותך, ואת מוזמנת לכתוב גם לך תעודת מתמידת השליחות.
זה נותן כל כך הרבה כוח למלא את עצמנו מתוך עצמנו. אני זוכרת שרציתי שיכתבו לי את התעודה,
שמישהו יסתכל עליי, יעריך אותי, יכתוב לי – אז פשוט למדתי עם השנים למלא את עצמי, מבפנים.
תנסי, זה נותן הרבה יותר מפידבק חיצוני חולף.
בהריון האחרון לא הגעתי למקומות קשים בנפש, ברוך השם. הייתי שם בשביל עצמי. ידעתי
שמותר שיכאב לי. מותר שיהיה לי קשה. מותר לי לשנוא את העולם. כל מה שאני מרגישה הוא
נורמלי. אף אחד בעולם לא היה רוצה להתחלף איתי בניסיון הזה.
עברתי מסע של אהבה עצמית. לקבל אותי כמו שאני. להעריך את עצמי שבחרתי להיכנס להריון
הזה. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא יכול בשנייה אחת לבטל ממני את המחלה הזו. אבל כרגע, כל
עוד הוא לא מחליט זאת, אני אמשיך כך. אני בידיים שלו. לפעמים ניקרה בי שאלה כואבת: אם הוא
אוהב אותך, למה הוא לא גואל אותך? ואז אני באה אליו ושואלת: למה אתה עושה לי את זה, אבא?
וכאן אני צריכה להשתיק את הקולות המחלישים ולהגיד בתוקף: אבא, אתה כן אוהב אותי! אני
מאמינה שככה ממש זה הכי טוב!
אני מלווה נשים בקליניקה וגם בתוכנית הכשרת מאמנות, ואני חשופה לכל כך הרבה כאב וניסיונות
של נשים. אבל בכל כאב, עמוק ושורף ככל שיהיה, כשלאישה יש את עצמה, כשהיא מבינה שמה
שהיא עוברת הוא נורמלי, ושהיא בסדר ומותר לה שיהיה לה קשה ואפילו קשה מאוד, יש כזו הקלה
בנפש! כן, אני עוברת ניסיונות וקשה לי, אבל זה לא אומר עליי כלום, חוץ מזה שאני אלופת העולם
שאני ממשיכה להתמודד, להאמין, ולהיות בשביל עצמי.
אחד הדברים הכי קשים עבורי, זה לעצור את העשייה שלי. בהריון הכול נעצר בבת אחת. נשים
שאמורות להתחיל לימודים איתי, נשים שאני מלווה בתהליך טיפולי – תהליכים שנמצאים באמצע
וזקוקים לי נואשות – הכל עוצר. זה קשוח מאוד, בעיקר נפשית ומקצועית, וגם כלכלית. את לא
מפרנסת ולא כלום.

מה שעזר לי בניסיון הזה ויכול לעזור לכל אישה בכל ניסיון, זה לדעת מה בשדה שלי ומה לא
בשדה שלי, מה באחריותי ומה לא. כשאני מושבתת לחלוטין עם 100אחוז נכות, מתפקידי ללוות
נשים? ברור שלא. מתפקידי לתת כוח לאחרים? ברור שלא. מתפקידי לפרנס? גם לא. כל אלו בשדה
של השם יתברך – לדאוג לאותן נשים וגם לפרנס אותנו בתקופה כל כך קשה. מה שבשדה שלי
ובאחריות שלי, זה רק לדאוג למצב רוח שלי, להיות בנוכחות בתוך הלב שלי. להתאמץ לחייך לילדים,
לא לצרוח על הבלגן בבית, 'פשוט' להיות בטוב במה שאני כן יכולה. אז יש לנו כאן שני טיפים:
אחד, לזהות מה באחריותך ומה לא. שתיים, לא לחשוב 'הכל לא,'… 'וכלום'… ו'אף פעם,'… אלא
לראות מה כן. רגע ועוד רגע מצטברים לנצח של חיים שלמים.
"בעל התניא אומר, 'והנה השם ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם
עובדו כראוי.' השם בודק אותנו בכל רגע ויודע אם אנחנו עובדות אותו או לא.
בהריון כל הזמן אמרתי שזה עבר כבר את המסירות נפש, כי אין לי כבר נפש למסור ולא גוף… אני
בקושי מושיטה יד שידקרו אותי, ואם לא מצליחים – לוקחים אותי למיון. אני אומרת להשם יתברך
בכל ליבי בכל דקירה מחדש: 'אבא, אתה בוחן כליות ולב, אתה יודע שלא נשאר לי כלום מעצמי… אין
לי מה לתת לך שלא נתתי, כולי שלך.' עם המילים האלה ילדתי, עם התחושה הזאת שאתה חי ומוסר
את הנפש שלך עד הסוף על השם יתברך. זה מדהים, זו תחושה של חיבור עמוק להשם יתברך
שמגיעה בנסיונות גדולים, ואנחנו רוצים להרגיש אותה ביום יום.