מזבח קטנטן שעקדת

 בעקבות…

שיר שנכתב ברובו בימי האשפוז הקצרים שלאחר אובדן תינוקת, ל"ע, ברצונו יתברך.  תשעה ירחי עמל כואבים וארוכים קדמו לסיומת הטעונה הזו. את הירחים צבעה התקוה, נקד הדמיון ועודדה הציפיה. המתנה בכליון עינים כזה, שכדי לקרבה לשכל וללב המתפקע מקוצר רוח ועבודה מתישה, הגיעה לידי מעשה ותכנונים לפרטי פרטים. [עוד מעט תהיה כאן בחדר עוד נשמה מלאכית, ידה הקטנה תתלטף ברוך ואחיזתה תתהדק באצבעי, בבית החולים, בכלל, אוכל סוף סוף לישון במתיקות ובנחת השמורים בחיבה לעובד, הקטיפתיות, הזוך, האושר— הבכי!!!…]  הכותבת הגיעה בשבוע ארבעים, מותקפת בצירים עזים, שלא ידעה היאך תתמודד עמם.

 ואז הרופא מבשר ואומר: "הדופק איננו".

!!!!!!!!

…הילד איננו, ואני אנה אני באה?!

?!?!?!?!

ואמר אז אב אשר בזאת הוא בוטח: "ההרגשה השולטת בי  כעת –היא הגדלות. קבלתי מחמאה מבורא עולם!"

מילים שנתערבבו באבל,  השתרכו  בעקבות "דיין האמת", השתרגו על עמוד האמונה.

מחמאה, מחמאה, מחמאה. מחמאה מיוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה יעודו, מה תפקידו והיכן טמון נסיונו.

   אלוקי, נשמה שנתת בתוכי לתשעה, טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה… ולא זכיתי שתשמר בקרבי. ואתה נטלתה ממני, ועתיד אתה להחזירה לי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה היתה בקרבי, לפני וגם לאחר מכן- מודה אני לפניך, השם אלוקי ואלוקי אבותי, רבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה השם – – –   

…קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, [רחל…]  אשה מבכה על בנה כי איננו, מאנה להינחם. כה אמר השם: מנעי קולך מבכי, ועיניך מן דמעה. כי יש שכר לפעולתך, נאום השם.

ושבו בנים לגבולם.   

מוקדש להורים שזרעו בדמעה וקברו בדממה תמה. וזכו לקצור ברינת – אמונה.

  ה' עימכם!

הזורעים בדמעה

 היאך לא יקצורו;

 אם עמל קשה השקה

 היאך שמשות, בעבים נסתרו ?!

אם טיפוס מייגע, מתיש,

 על הר שגבוה – נפסק

 אם הדרך רצופת מהמורות,

ותרמיל הכוחות כה דק…

אם עינים נישאות למעלה

במאמץ על להעפיל,

 אם בדקה אחרונה לפתע

 מדרון חלקלק…"להפיל"…

אם באיבה נגדעה פריחה

 וצמיחה כמשה בטרם עת,

 אם מעין מתגבר נתנסה

 ומסלולו נותב אלי…  קץ—

 אם ידמו שירה ותוים

 באבחת רגע נורא,

 אם יפרטו מיתרים

 ורוח תנשב – ותקרע…

 אם תכים של רקמה מופלאה

 פרום נפרמו לעיניך,

 אם נטרפה השעה

 ומחיצה עגומה לפניך…

 אם פתיל צעיר – ניצתה אישו,

בלהבת חיות מאירה,

עד שדעך לו, נקפד ראשו-

 דיממה, דמדמה, דממה הבעירה …

 אם נלחמת בגלי מאבק

אשר הגיעו עד הלום,

אם גאו הם ויתנשאו

ויצברו רסיסי יהלום,

 ואם אז אל סלע המציאות

 בקול רעש אדיר נחבטו;

 ואם אז טשטשו הראות,

 וזרזיפים סמאו עין… התנפצו…

אם נצבעו חלומות

 בגון אציל וקסום,

 ופתאום נצרבו החולות

 ושער החיים, ברצונו, חסום.

אם נשמה טהורה

פרצופו של עולם סרבה להכיר,

אם במעי קבלה זיו תורה

 ובאשר היא –  שם היא;

            נותרה בין ציר לציר…

וגם…

 גם אם רגשות הנבכים במצולים

 לכדי צורה מספקת לא באו,

 וגם אם נחבלו המילים,

 בדרכן המסולעת נפצעו…

 כי,

אם ירחים תשעה

 נדמו כשנה ומליון;

 הוי, אם צפתה אשה…

-"והכל בגזרת עליון "…

"המאזין לקולה של ההשגחה הפרטית ימצא עצמו חי  בעולם של… ידידות".

                   (הרב וולבה זצ"ל)

…

 אה,

 אם זכית היות

ארון קודש לנשמה נשגבה,

 אם זכית אל על

 להניף דגל נסיון באהבה…

 אם זכית לבכות,

בהתרפקות אדירה על חי עולמים.

 אם זכית לחוש בהשגחה,

 מביצי, עד קרני ראמים.

אם זכית הסתופף

 בצל שכינתו החופפת,

 אם זכרת להתכופף

 לקבל מרותו האופפת.

אם זכית לשמוח –

 הגם שבד בבד לכאוב !

 אם זכית לפרוח –

 ובאמונה יוקדת לדאוב…

אם זכית להצטרף

 בכור היתוך חנון של אב,

 אם זכית בדין לראות,

 שפעת –  רחמיו בכל שלב.

 אם זכית לשטוף צערך –

בבטחון יצוק של אמת,

 אם זכית לחבוש פצעך –  

ברטית תפילה מרפאת.

 אם זכית לתלות בדממה

 תקות "אין עוד מלבדו",

 אם זכית נתוץ חומה

 המפסקת "בינו לבין קונו"…

 אם זכית ברוך להתחבק

 ביד גדולה של אבא,

 אם זכית לגחון על עקבותיו

 ולהודות על יפעת הנגה.

 אם זכרת לבלום,

 גם בשעה עמומה

 אם זכית לידום –

גם כשנפשך הומה לך, המומה…

אם זכית לשתוק,

 לשום מחסום באון

 אם זכרת שפה לחשוק

לאחוז ב"וידם אהרן"…

 אם זכית להתיצב לפניו

 עם מזבח קטנטן שעקדת

כגזבר נאמן נשענת רק עליו

 מפתחות מסרת,  ורעדת…

אם זכית לטפטף לליבך –

אגלי נוחם; הן חסד גמלת!

אם זכית בצרי למדווך –

בפקדונו של מלך עמלת!

כי זכית לצדיק בתוכך,

 גם בלא פגמים קלים !

 ובחיל הקטרת, הקרבת מכוחך

 קודש לה', מנחת הילולים.

ואם זכית אף לדעת שהוא-

 החיית אותו בעולם של היכלות,

 ובנאות על ההרים מבשר אליהו –

 יקום בלי צער וגלגול מחילות.

אם זכרת,

     אם זככת,

            אם זכית, ואם…

לקבל מתנות עצומות שכאלה

 וברכות מאליפות –  בחמלה רבה.

 להתהלך בעולם, כן, של פלא

 בו מציץ אליך בעל הבירה – בחיבה…

 ובאדמת ליבך הפצועה מכאב,

 החרושה בתלמים של יגון.

 בתודעת שכלך הבוכה ושותת,

 ובפסגת שאיפותיך הלוחשות בתום…

 האם לא זכית

 רק עוד קצת, עוד קצת להבין,

לשמע הרוח המיללת;

 האם לא זכית

 עוד מעט –  מעט –  להפנים,

 מול שדה הפתוח ושמי תכלת –

 כי דוקא פה טמונים זרעי

הזורעים בדמעה,

             ובעוד דמעה,

                 ובדמעות שישורו;

 וכי כאן,

נושקים שחקים

          למעמקים –

 כי זכית, כן, זכית –

         ל"ברינה יקצורו!"…